מחזוריות הטבע כמשל להתחדשות אישית

בכל שנה, בתקופה זו, בה הטמפרטורות עולות והופכות את האדמה צחיחה, ואת צבעיה לדהויים, בגוונים של חום צהוב,

אני מרגישה שגם בי משהו משתנה, האדמה שבי מתייבשת, וצבעיי דוהים והופכים לגוון חום צהבהב. 

פחות בולטים, פחות בוהקים וגם אני כמו האדמה בזמן יובש. 

כל שנה גם אני במחזוריות הטבעית פוגשת את הזמן הזה ומעניקה לו פירושים שונים, 

פירושים הנובעים מעיקר מהפחד להשתנות או לאבד משהו. 

השנה אני בתשומת לב גדולה לזמן זה ולפירושים שאני מעניקה לו. 

משתדלת להיות בקבלה של תהליך זה בתוכי ולהבין שזה חלק בלתי נפרד  ממה שקורה בטבע בעונה החמה. 

( זה מתחיל לקראת חודש אב ובימים של בין המצרים ונמשך לתוך חודש אלול סיומה של השנה.) 

כמי שלומדת לחיות לפי הסדר הטבעי של הדברים,  אני מבינה שעבורי זה לא זמן לפרוח וללבלב, אלא זמן לסיום ומנוחה.

 זהו זמן שבו אני מרשה לעצמי להיות "דהויה" לרגע, פחות מועילה ופחות חיונית. זהו זמן של שמיטה.

בזמן הזה אני לא בונה ולא יוצרת דבר חדש. אני רק מחזיקה בקיים, משילה שכבות שיבשו והתיישנו, 

שכבות שכבר אינן רלוונטיות עבורי.

 זהו זמן של שמיטה מכל מה שחשבתי שאני, כדי שאוכל להתחיל מחדש, בדיוק כמו שהטבע עושה. 

משהו בתוכי מסתיים ובעקבותיו תגיע התחלה חדשה

זה זמן חשוב, זמן של חסד שבו אני מרשה לעצמי לא לפרוח, לא לתת פירות, לא לדעת ולא לבלוט. 

זה זמן של התכנסות והתקלפות ואני מקבלת אותו ולא מתנגדת לו. 

אני ממתינה בסבלנות עד שהתאים בתוכי יתעוררו מחדש, ינבטו ויניבו פירות חדשים – מילים, תובנות ולמידות חדשות.

זמן שמיטה.