זמן שמיטה

ביהדות, כל שבע שנים, מגיעה שנת שמיטה, בה עם ישראל מקיים מצוות המורות על שביתה של חלק גדול 

ממלאכות החקלאות והפקרת הפירות לכל המעוניין לקוטפם. 

מצווה ערכית חברתית התומכת באלו שאין להם. 

שנה זו, מלווה גם במצוות נוספות המלמדות אותנו להרפות , לשחרר ולהתנקות מה"החזקה" הבלתי פוסקת 

של ה"התנהלות" הפיזית והנפשית בחיים שלנו. 

זו שנה חשובה מאוד למערכת האקולוגית הסביבתית והפנימית שלנו, בדיוק כשם שיום שבת הוא זה התומך 

את כל שאר ימות השבוע, ומיד אחריו אנו מתחילים שבוע חדש. 

זהו רגע בו אנו עוצרים את התנועה הבלתי פוסקת שלנו להתפתחות, להתקדמות, לגדילה ולהשגת דברים,

זה זמן למנוחה, המאפשר לנו לטעום את טעמם של הדברים הקורים מבלי שנדחוף אותם כל הזמן, 

לטעום את טעמו של החופש וההנאה מהרגעים ה"ריקים", מה"מרווחים" שבין הדברים, הרי גם שם מתקיימים חיים. 

גם אם נתעלם מזמן שמיטה, מנוחה זה, הוא ידפוק על דלתינו ויבקש להיות, הוא חלק ממחזוריות החיים. 

כן, עצירה, היא חלק בלתי נפרד מתנועה, אם לא נעשה זאת כל לילה עבור הגוף שלנו, אחרי מס' ימים, נתמוטט. 

אז למה כשאנו מרגישים צורך לעצור את היום יום, להפסיק כל עשייה, להתכסות בשמיכה חמה ולהיות רגע ללא "מטרה"

 אנו נבהלים ? ונכנסים לסחרור של הגדרות הנפש  הפשוט עייפה שלנו. 

מותר לנו לנוח ! מותר לנו, לכמה זמן שנרצה, להיות פחות. 

פחות יעילים, פחות פעילים, פחות טובים, פחות שמחים, פחות חיוביים, פחות תומכים, פחות.... 

זה לא אומר שמשהו לא בסדר איתנו או שאנחנו חולים, פגומים, חלשים, לא מסוגלים, 

זה בסך הכל אומר שאנו אולי עייפים, מלהחזיק. וגם אם בעולם של היום זה חריג ולא מקובל, חשוב שניתן לזה מקום. 

זה החלק הבריא שבנו המבקש לשמוט מידי פעם, המבקש להפסיק לחשוב, לתפקד, לדחוף, להמציא, להוציא,

כנראה שעכשיו משהו צריך להיכנס. 

לפעמים זה לוקח רק יום אחד מהשבוע ולפעמים שנה שלמה. 

כל כך חשוב שנאפשר לנו מידי פעם זמן שמיטה.